בראשית ברא...-על זוגיות, תקשורת ואהבה 

אני רוצה לדבר על הנפש דווקא דרך מקורות יהודיים. השבוע קוראים בבתי הכנסיות את פרשת בראשית-ספור אדם וחוה וגן העדן. אני אוהבת את הסיפור הזה, הוא מגלם בתוכו כמעט את כל העניינים האנושיים שאנו מתמודדים איתם: זוגיות, תקשורת, ספרציה מהאם הגדולה (גן עדן) המסמלת את אמא, מיניות, והולדה.

הסיפור הראשון בתורה מדבר על יצירה ובריאה ואחר כך על זוג. זוג שמגלם בעיני את הטרגיות שיש בהרבה מפגשים זוגיים. אדם וחוה לא מצליחים לתקשר באופן ישיר אחד עם השני לאורך כל הסיפור. גם כשאדם כבר פונה לאשתו הוא מדבר אליה בגוף שלישי "לזאת יקרא אשה..." הוא מעולם לא פונה אליה ישירות, והיא מצידה לעולם לא פונה אליו ישירות. כמה בדידות יש בקשר הזה.

מאוחר יותר כשהם נתפסים בקלקלתם אדם ירוץ להאשים את אשתו במה שקרה "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". הסיפור היהודי הראשון מספר לנו את מה שנשמע שנים רבות אחר כך בתוך הקליניקה: חוסר תקשורת בין בני זוג שיוצר כל כך הרבה כאב ובדידות, האשמה של כל אחד את השני בכך שמשהו לא מצליח. זה לא בגללי זה בגללו או בגללה. הנה הריקוד של האשמה הדדית, כעס ואכזבה פרוס לפנינו.

סו ג'ונסון בספרה הנפלא על זוגיות Hold Me Tight מנתחת את "הריקודים" הלא מוצלחים הללו המתרחשים בין בני זוג. לריקוד הזה של האשמה הדדית היא קוראת "למצוא את האיש הרע" או "זה לא אני זה אתה", שבו כל אחד מבני הזוג מאשים ומתקיף את השני. נקודת ההתחלה של הריקוד הזה הינה כאשר אחד מהצדדים מרגיש פגוע או פגיע בקשר, שכן הביטחון הרגשי מצד בן הזו אינו קיים. או אז אנו נחוש עוררות ומתח ונרצה להחזיר לעצמנו תחושה של שליטה-לרוב דרך התקפה על בן הזוג. מיותר לציין שריקוד זה מוביל למוות איטי של הקשר.

נחזור לסיפורנו -- סיפור גן עדן מסתיים, לדעתי, בכך שהוא נותן לנו גם תרופה לסימפטום הזה של חוסר קשר זוגי. אדם וחוה מגורשים מגן העדן ולעולם לא יוכלו לחזור לשם. כאשר הם מביטים אחורה הם רואים שמוצבים בפתח גן עדן הכרובים והחרב המתהפכת "לשמור את דרך עץ החיים". מדוע מוצבים הכרובים הללו דווקא שם ומה משמעותם? המדרשים על הכרובים מספרים לנו שהכרובים היו "מעורים זה בזה" היינו בתנוחה מינית. מדוע זה הסמל ששומר על דרך עץ החיים? על גן העדן האבוד?

נדמה לי כי יש כאן דווקא אמירה עמוקה לא רק על יחסים בין אנשים לאלוהות אלא גם על זוגיות. הדרך אל החיים, הדרך חזרה לגן עדן, לקשר, לאהבה מתרחשת בחיבור בין בני זוג. התנועה הנפשית שדרכה היחיד פוגש את בת זוגו היא אותה תנועה נפשית שדרכה הוא יכול לפגוש גם את האלוהות או אם תרצו כל אנרגיה שגדולה ממנו. זוהי תנועה נפשית שדורשת מהיחיד יציאה מעצמו כדי לפגוש משהו נשגב ואחר ממנו. כדי להתחבר ולהתערות זה בזה עלינו לצאת מתוך עצמנו. עלינו לדבר, לתקשר את מה שאנחנו באמת מרגישים מתחת לאכזבה או לכעס. לדבר את הבדידות, הפחד, הכאב--רק אז נוכל לפגוש את האחר. היינו לצאת ולהעיז להיות תלוי, פגיע, חשוף, נזקק. זוהי היכולת שלנו להגיד לבן הזוג או לבת הזוג שלנו אני כועסת כי בעצם הרגשתי כרגע לבד, או לא נראית מול עיניך. זוהי האפשרות לדבר על הרגשות והצרכים האמיתיים והעמוקים שלנו לקשר, לאהבה ולחיבור. לעיתים הדיבור על כך כל כך קשה ומפחיד.

דרך היציאה מעצמי אני מאפשרת לאחר להתערות בתוכי לא רק באופן פיזי אלא גם באופן נפשי. הביטוי התנ"כי למין בין בני זוג הינו "לדעת אשה". נדמה לי שביטוי זה  תופס את לב העניין. יש כאן לא רק ידיעה גופנית. אלא באמצעות הגוף לנסות להגיע גם לדעת מי זו האשה הזו? מי זה הגבר הזה? ולנסות לדעת את נפשה או נפשו, לדעת אותה או אותו ובכך להסכים לאהוב את האחר כפי שהוא.

עדיין תחילת השנה ואני מאחלת לכם ידיעה עמוקה של בן או בת הזוג שלכם כדי שיהיה חיבור, כדי שתהיה אהבה.